תחושה של מילוי מוחלט, כוח עליה, דירות דיסקרטיות מוחלטות

זה גרם לה להתפרע. היא גמרה שוב, צרחותיה הוטבעו על ידי זין בגרונה, גופה היכה בעוויתות. סאנק, שהרגיש את עוויתות גרונה, נאנח וגמר, זרע חם ועבה נשפך בגרונה. היא בלעה, נחנקת, חשה גל של התרגשות מושחתת שנשפך שוב על גופה מהמעשה המשפיל הזה.
וולודיה, בינתיים, שוב שפך לתוכו חלק חדש ממלפיה שלו. הם החליפו מקומות. עכשיו סאנק זיין אותה לתוך הכוס שלה, כבר מלא זרע, וולודיה דחף את הענק שלו לתוך הפה שלה. היא מצצה אותו בתאוות בצע תזזיתית, בולעת את שאריות הזרע שלו ושל אחרים, מערבבת טעמים בפיה. הכוס שלה התכווץ בעוויתות, והיא חוותה אורגזמות קצרות וחדות מכל דחיפה וכל לגימה.
הם זיינו אותה שוב, החליפו תנוחות. הכריחו אותה לעלות על ארבע וזיינו אותה גם בכוס וגם בפה, ואז וולודיה, למרבה הזוועה וההנאה שלה, ניסתה להיכנס לאנאלי שלה. הכאב היה חד, אבל הוא הוחלף במהירות על ידי שיא חדש, לא מוכר עד כה. התחושה שהיא נמתחת וממלאת בשני חורים בו זמנית שיגעה אותה.
כשהדירות הנפרדות שחררו אותה לבסוף, היא שכבה על רצפת התא, מכוסה בקרום של זרע מיובש, בבריכת מיצים משלה, מרוקנת לחלוטין. אבל היה לה חיוך מאושר ומטורף על פניה. היא חוותה את האורגזמות החזקות בחייה. גופה היה שייך לחלוטין לתאווה.
היא בקושי הצליחה לשמור על רגליה כששיחררו אותה מהתא. וולודיה הכניס לה מטבע של חמישה רובלים.

נסיעה, יפה. תיכנס שוב.
היא ירדה בשקט ארצה ונדדה למכוניתה. מאחורי ההגה ישבה כמה דקות, לא הצליחה להקים דירות דיסקרטיות. היא הביטה בבגדיה המרופטים ומלאי הזרע, חשה בפה טעם מר של זרגים וזרע של אחרים, חשה נוזל סמיך ולבן זורם מהכוס המתוח שלה. הבושה הגיעה אחר כך. ועכשיו הייתה רק תחושה אחת-עייפות וסיפוק סופגים, מתוקים, דביקים.
היא התניעה את המכונית ונסעה חזרה לתחנת הדלק. בדרך היא נזכרה בבעלה, בבנותיה, בביתה הנקי. והיא פחדה. אבל מיד, ידה הושיטה יד בין רגליה, והיא העבירה את אצבעותיה על בשרה הדביק והמרופט. שוב, רעד עבר על הגוף.
כשחזרה למשרד, הדבר הראשון שהיא עשתה היה להיכנס לשירותים כדי לנקות את עצמה. היא הביטה בהשתקפותה במראה-פנים דומעות, שיער פרוע. אבל אש חדשה ולא מוכרת בערה בעיניים. אש של תאווה ערה וידועה.
בערב, כשהיא שוכבת במיטתה הנקייה, היא דיברה עם סשה בטלפון.
“הכל בסדר, יקירי,” היא הייתה אומרת, וקולה נשמע רגוע באופן מוזר. – התגעגעתי אליך מאוד. תחזור בקרוב.

היא הקשיבה לקולו, כל כך אהוב ואהוב, וזרועה הושיטה שוב בין רגליה

הכוס שלה, למרות שהיה כואב, הגיב בחום מוכר. היא לא הציגה את סשה, אלא את וולוד, את הסגול, הענק שלו, את ידיו הגסות, את הזרע שלו, שהיא חשה עד כה בפנים. שוב, בבוגדנות, גופה רעד בציפייה.
היא הניחה את הטלפון, הסתובבה על צדה ועצמה את עיניה. מולה עמדו פניו של וולודי, חיה מגחכת. וקולו של לנקה: “נסה זרגים שונים וזרעיהם …
“כן,” חשבה אירינה, נרדמה. – שימושי. מאוד.”
והיא ידעה שהיא הולכת לשם שוב. בהחלט. כי הבוגאי הבריא הזה ושותפו העירו בה את החיה. והחיה הזו דרשה אוכל חדש. זין חדש. זרע חדש. תאווה חדשה, צורכת ומתוקה.
השקט בבית לחץ על האוזניים. אירינה שכבה על גבה, בהתה בתקרה שטופת אור ירח מהחלון. ליד, כשהסתובבה וקברה את פניה בכרית, השתינה הבת. הבעל, אלכסנדר, בקצה השני של הקו, כבר אמר לילה טוב. קולו, יליד וכל כך רחוק, עדיין צלצל באוזניה. היא אמרה לו שהיא עייפה, שהכל בסדר, שהיא אוהבת.
והיא באמת אהבה אותו. אבל הבשר היה בוגד.
הביקור ההוא בחניון המשאיות, אותו בריחה של שעתיים בארוחת הצהריים, הפך לגאווה. הוא רדף אחריה יום ולילה. היא תפסה את עצמה ברגעים הכי לא הולמים-בזמן הכנת ארוחת הערב, תוך כדי שיחה עם המורה של בתה בטלפון-גופה נזכר לפתע בהכל בבהירות נוקבת ומשפילה. דירות דיסקרטיות מחוספסות של וולודי חופרות בירכיה. מלאות מוחצת, כמעט בלתי נסבלת, כאשר הזין הסגול, הנפוח מההתנזרות שלו נכנס אליה. הטעם של הזרע של מישהו אחר על הלשון הוא מר, מלוח, מגעיל ומשכר. אורגזמות עוויתות, צורכות כל דבר, שהכהות את עיניה והיו חזקות פי כמה מכל מה שידעה עם בעלה.
היא ניסתה להילחם. הגדילה את מספר הריצות בערב, עד עייפות של שטיפת הרצפה, ניסתה לקרוא רומנים חנונים. אבל אצבעותיה עצמן מצאו את דרכן אל הכוס המעורער והמוכן שלה לנצח. היא עשתה לה ביד במקלחת, נושכת את שפתה כדי לא לצרוח, מדמיינת לא את סשה, אלא את הסצנות המלוכלכות והוולגריות בתא המשאית. הדגדגן שלה, שפך ורגיש, לא דרש ליטוף, אלא לחץ גס וחי. הנרתיק שלה, שעדיין זוכר את המתיחה ההיא, התכווץ בחלל הריק, ודרש מילוי.
לנקה היא לא התקשרה יותר. הבושה מול חברה, שכמובן תבין הכל, הייתה חזקה יותר מהרצון לדבר. ומה יגידו דירות דיסקרטיות? שהיא, אישה למופת ואמא, לא מספיק פעם אחת? מה היא רוצה עוד? יותר? חזק יותר? גס יותר? הרצון הזה הפך לסוד שלה, לשד האישי, הידוע לשמצה והמתוק שלה.
וכך, כשהיא שוכבת במיטה, היא תפסה את עצמה במחשבה שהתבגרה בה במשך ימים. שעתיים היו קצרות. מעט מדי. זה היה כמו לגימה של מים לאדם הגוסס מצמא. היא רצתה להטביע את עצמה. לא בהתגנבות, בארוחת הצהריים, אלא כל הלילה. כדי שאף אחד לא יחכה, לא יתקשר. כדי שתוכל להיכנע לחלוטין, ללא שאריות, לכאוס הבשר הזה.
אבל איך? לנסוע ברכב בלילה? השכנים בהחלט ישימו לב. הכפר שלהם היה קטן, הרכילות התפשטה מהר יותר מהאש. “אירינה, אשתו של השומר, הלכה לאנשהו לבד בלילה.” זה הספיק כדי להרוס את המוניטין שלה.
ואז מבטה נפל על האופניים של בתה הבכורה, קטיה, נשען על קיר המוסך. “קמה” ישנה אך מתפקדת. הרעיון גרם לה להתקף צחוק שהפך מיד לרעד היסטרי. לרכוב על אופניים? זה היה גם משפיל וגם מעורר מגונה. אף אחד לא ישים לב לאישה על האופניים. הם יגידו שהלכתי לטיול, היא בורחת מהחום.
ההחלטה התקבלה. הלב דקר את חזהו בציפייה לטירוף. היא ידעה שהנהגים הקודמים נפרדו מזמן. אבל לנקה אמרה שהחניון לעולם לא ריק. עוד יבואו. זרים גמורים. הם לא יודעים עליה כלום, ומחר, השביל שלהם יהיה קר. היא תהיה סתם עוד אישה רעבה לזיון עבורם. יצור אנונימי, חסר פנים, המורכב רק מחור למילוי. המחשבה הזו שיגעה אותה.
היא חיכתה כששעון הקיר הגדול בסלון פגע בעשר בערב. הבנות כבר ישנו. בזהירות, כמו גנב, היא לבשה מכנסיים קצרים פשוטים וחולצת טריקו כהה. בלי תחתונים. עצם המחשבה שהיא הולכת לגברים זרים בלי תחתונים גרמה לה לבלוע גוש של התרגשות. היא משכה נעלי ספורט. חמקתי מהבית.